במושג 'הטרדה מינית' יכולים להיות כלולים מעשים שונים שלהם דרגות חומרה שונות, החל מדיבור ותנועות גוף של הפוגע, דרך מגע פיזי בגופו של הנפגע, ועד לתקיפה פיזית אלימה.
דיבור בענייני מין באופן שאינו צנוע, ועל אחת כמה וכמה כאשר הוא מופנה אל אדם אשר אינו בן הזוג החוקי של המדבר (אשתו, בעלה), נקרא בהלכה בשם 'ניבול פה', וחז"ל אומרים עליו דברים נוראים: "בעוון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות ובחורי שונאי ישראל מתים (שונאי ישראל – לשון סגי נהור), יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין". "כל המנבל את פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה". "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם" (גמרא שבת לג.). כל זה מצד בין אדם למקום, כי הצניעות היא אחת מהמידות הטובות שאדם חייב לסגל לעצמו ממצות עשה של "והלכת בדרכיו" (רמב"ם הלכות דעות א, ו), וכמו כן אדם צריך להתרחק מ"דברי עגבים" מפני שהם עלולים להביא אותו לאיסורי עריות (שולחן ערוך אבן העזר כה, א). על אחת כמה וכמה כאשר הדיבור הלא צנוע מכוון כלפי אדם אחר ופוגע בו רגשית, שאז יש בדבר איסור שבין אדם לחבירו מצד "ואהבת לרעך כמוך". בהטרדה מינית מילולית יש גם היבט של אונאת דברים.
כמובן שהוא הדין, ויותר חמור, תנועות גוף המכוונות אל אדם אחר כדי שיראה אותן, שיש בהן גם איסור הרחקה מעריות (שולחן ערוך אבן העזר כא, א) וגם פגיעה רגשית שבין אדם לחבירו.
מגע פיזי מתוך רצון להשיג הנאה מינית יש בו איסור של "לא תקרבו לגלות ערוה", שלדעת הרמב"ם הוא איסור דאורייתא (ספר המצוות ל"ת , הל' איסורי ביאה כא, א) ולדעת הרמב"ן איסור דרבנן (ספר המצוות שם). זאת אפילו כאשר המגע הוא בהסכמה, אבל כאשר הוא נעשה בלא הסכמה יש בו גם איסור גרימת בושת לנפגע, הנובע ממצות "ואהבת לרעך כמוך", ויש בו גם חיוב הלכתי של תשלום פיצויים לנפגע (משנה בבא קמא ח, א).
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתקיפה פיזית, דהיינו באלימות, שבה האדם הפוגע חייב בחמישה סוגי תשלום פיצויים המוטלים על החובל בחבירו (משנה בבא קמא שם).
אין צריך לומר שאונס לקיום יחסים הוא איסור דאורייתא חמור שיכול להגיע לעונש כרת (אם המדובר בערוה או בנדה).