לפניכם עדותה של אשה צעירה על מפגשים עם אישיות רבנית מוערכת. בזכות עירנותה ומודעותה הבינה שאסור לה לשתף פעולה והפסיקה את המפגשים. זוהי עדות של “ליד” של “כמעט” של “קרוב לזה”, ולא מהאירועים החמורים. אנו בחרנו להביא אותה כאן, כדי לעורר מודעות לכך שהתנהגות של בעל סמכות שומר מצוות, החורגת מן המקובל ביחסים בין המינים, צריכה לעורר זהירות ודריכות, עד להפסקת שיתוף הפעולה. במיוחד אנו מבקשים לשים לב למסקנותיה של המספרת.
“חונכתי על ארבעה ערכים חשובים- כבוד התורה ורבניה (לרבנים יש עיניים של תורה), עין טובה, הימנעות מלשון הרע, וצניעות. שלושת הערכים הראשונים העמידו אותי בסכנה, הערך האחרון – צניעות היה מבחינתי גורם הסכנה אבל גם גורם ההצלה.
אירוע קשה ברמה הלאומית הסעיר אותי. במוסד בו למדתי היה רב שבנות נהגו להתייעץ עמו. כאשר לא מצאתי תשובות לשאלות המטרידות, פניתי לאותו רב, אצלו למדתי בשנים שלפני כן, והערכתי את תבונתו.
בסוף השיחה המעניינת, ואפילו מרגיעה ברמה מסוימת, התחיל הרב לשאול אותי שאלות על המוסד ועל הלמידה. בסוף השיחה הוא אמר לי שהשיחה היתה חשובה לו, וחשוב שנמשיך להיפגש כדי לדון בנושאים אלו, וכדי שהוא ידע איך לקדם את המוסד. ההצעה מצאה חן בעיני מאד, הוחמאתי ושמחתי שהדעות שלי משמעותיות ויכולות להשפיע.
אחרי מעט שיחות נוספות (אני לא זוכרת כמה) הרב שאל אם אני כותבת שירים. השאלה הסעירה אותי מאד. כילדה כתבתי הרבה אבל בשלב כלשהו התנתקתי מהכתיבה ופתאום הרגשתי שהכתיבה היא החוליה המדויקת שחסרה בשלב זה של חיי. התרגשתי מכך שמישהו זיהה את הצורך, הרב ראה את הסערה ועודד אותי לכתוב.
ניסיתי לכתוב אבל הרגשתי חסומה לחלוטין. בפגישות אקראיות במסדרון ובשיחות הרב לא הפסיק לשאול אם הצלחתי כבר, וכשסוף סוף הצלחתי ומחסום הכתיבה השתחרר הרגשתי אסירת תודה
(שנים אחר כך הבנתי שאת השאלה הזו הוא שאל כמעט את כל התלמידות כטריגר לקרבה).
עכשיו בשיחות נהג הרב לבקש ממני לקרוא לו בשם פרטי, כי אנחנו מדברים בגובה העיניים. בנס או בתחושת בטן מודחקת סירבתי בכל תוקף להצעה. מאוחר יותר שמתי לב פתאום שבפעם היחידה בחיי אני פונה לאדם בגוף שלישי. שמתי לב שכאשר אני מסרבת להצעה זו עובר ברק רע, זעם, בעיני הרב, אבל הורגלתי להשתיק אינטואיציות בתרגילי עין-טובה, ובכלל כעסתי על עצמי על עצם החשד.
מעשה נוסף שכנראה שימש לי כתמרור אזהרה אף על פי שבאותה עת הפעלתי גם בו את העין הטובה, הוא שכאשר מישהי נכנסה לחדר בטעות היה הרב העדין בדרך כלל צועק עליה בגסות רוח בלתי סבירה. לעצמי אמרתי שאף אחד לא מושלם, וכל אחד מתמודד עם מידותיו ואולי חשוב לו לשמור על כבודן של תלמידות שבאות להתייעץ איתו ולא רוצות שישמעו את דבריהן.
באחת הפעמים הרב שאל אותי פתאום על פנטזיות מיניות. הופתעתי מאד. לגמרי. מחשבותי בכלל לא היו שם. גם אם (חס וחלילה) הייתי רוצה – לא היה לי מה לענות. הרב קלט את ההפתעה המוחלטת וחזר במהירות לנושאים הכלליים.
השאלה היתה לי מוזרה, אבל היא היתה כל כך רחוקה מהנושאים אותם חייתי, שאפילו לא הבנתי את גודל הזוועה. הדחקתי אותה היטב, ושוב סינגרתי (אולי הכונה לטוב? הוא רב, אז בטוח שהוא לא שואל סתם, אולי אנשי חינוך אמורים לדבר על הדברים האלה עם תלמידים?). אף על פי כן, להבדיל מתוכנן של שאר השיחות, לא שיתפתי אף אחד באירוע הזה – לשון הרע! (כנראה בכל זאת הבנתי שהמעשה לא נורמטיבי, ואולי הרגשתי בושה ואשמה). על אף שלא עניתי, וכביכול האירוע חלף כלא היה, הוא עדיין גורם לי להרגיש חוסר נוחות רבה, ושנים ארוכות מנקרת בי השאלה איך התאפשרה סיטואציה כזו (גם לגבי שאלה זו התברר למפרע שהרב נהג לשאול אותה תלמידות רבות, ולעיתים נענה).
השיחות התמעטו והפסיקו, ואז עמדתי לפני שינוי בחיי. חברותי שידעו על ההתרחשות הצפויה זירזו אותי ללכת לקבל ברכה מהרב – כמקובל במוסדנו. באתי לקבל ברכה, המפגש היה מוזר באופן קוצוני אנני יכולה לפרת.
אחרי ה’ברכה’ הפסיק הרב לחלוטין לדבר אתי – השיחות הפסיקו עוד זמן רב קודם, אבל מאותה עת הוא הפסיק לענות לשלום במסדרון וסובב את ראשו במופגן כל פעם שעברתי בסביבתו. קבלתי זאת בחיוך. הרגשתי סוג של ילדותיות בלתי ברורה אך נסלחת.
אפילו לא ידעתי איזו אבן רבצה על לבי. רק כשבע שנים אחר כך כאשר חמותי שאלה אותי במקרה אם שמעתי שרב מהמוסד בו למדתי נאשם בהטרדה מינית, ובלי לדעת את שמו של הנאשם צעקתי “ייייישששששששששש” ענק (ואני אדם שקט) תוך הבנה פתאומית מוחלטת לכל מה שהיה מודחק, הבנתי עד כמה כל השנים הדברים התקיימו בי והעיקו.
בביקור במוסד בו למדתי פגשתי בנות שקשריהן עם הרב היו ארוכים וידועים. פניהן היו חלולות.

הסיפור הוא סיפור של ‘ליד’, לא מהקשים. בדיעבד לא קרה מה שהיה עלול לקרות (וקרה לאחרות), אלמלא ההגנות שתפקדו בי גם באופן לא מודע.
כאשר שאלו אותי מדוע איני פונה להתלונן במשטרה, היה ברור לי שאין לי מה לטעון – ‘הרב ביקש ממני לקרוא לו בשם’? ‘ראיתי ברק רע בעינים’? הרי אני בעצמי לא סמכתי על תחושה זו. ‘הרגשתי טומאה’? מה זה בכלל? הרב שאל אותי שאלה שעד היום קשה לי להאמין ששמעתי אותה מפיו?
הרגשתי שבמישור המשפטי אין ערך לדברים.
מה ערכם, אם כן? בסיפורים אחרים של הטרדות מיניות אני שומעת האשמה כנגד הקורבן שחשה תלות כלפי התוקף ורצתה בקרבתו ועל כן היא אשמה.
מתוך נסיוני אני מרגישה שהמעשה המיני הוא רק קצה הקרחון. מה שבאמת קורה הוא ניסיון להפוך אדם לתלותי, למשועבד. הניצול מתרחש עוד לפני הניצול המיני. יצירת התלות היא העבירה ולא הצידוק. מנסיוני ראיתי שתלות זו אינה מתרחשת מאליה. ברור לי (אף כי איני יכולה להוכיח זאת משפטית) שהרב פעל במכוון לגרום לי לחוש תלות בו; תלות שתאפשר לו לשלוט בחיי וברצונותי. לפיכך הוא העביר את השיחה מן המישור הלאומי למישור האישי, לפיכך היה לו חשוב שארגיש כי היחסים בינינו אינם יחסי תלמידה ורב אלא יחסים אישיים קרובים, ולפיכך הוא לקח סיכון ושאל שאלה שאם הייתי עונה עליה, אני חוששת שמבחינה נפשית הייתי חייבת להצדיק את מעשיו עוד יותר ולחוש שהוא עושה טובה גדולה. הבושה והאשמה היו מחזקות את הרצון להצדיק מעשים קשים אף יותר.
מבחינת החיים האישיים שלי יש לסיפור השפעה בשתי רמות-
1. פגישה אקראית עם הרב (בחתונות לוויות, ואירועים ציבוריים) שהוא עדיין אישיות רצויה ופעילה בחברתנו גורמת לי שיתוק פיזי ומועקה לזמן ארוך.
2. כאשר רבנים ואנשי ציבור תומכים בחשודים אני נפגעת באופן אישי. בחסדי ה’ בזכות אינטואיציות שכנראה שרדו וצניעות חד משמעית לא הידרדרתי לתהומות אליהם ניסה הרב למשוך אותי. אבל כאשר כפסע היה ביני ובין התהום, וכאשר רב מתייצב לטובת חבירו בלי לדעת מה באמת קרה שם, אני מרגישה שהוא מיידה בי סלע. שהוא מאשים אותי במה שקרה, ומחזק את ידי התוקפים והמנצלים. התגייסותו של רב מוכר ומכובד לטובת ידידו שוברת את רוחי לימים רבים יותר מאשר שמיעת סיפור על ניצול מיני נוסף (ואני חס וחלילה לא טוענת שיש להאשים באופן מידי כל נאשם).
מלבד ההשפעות אלה על חיי, החוויה האישית הובילה אותי למספר תובנות:
1. לצערי נראה לי שאין ברירה אלא להציב כללים מגבילים לעבודתם של אנשי חינוך (גם טהורי הלב) עם נוער ולידע את הנוער על גבולות אלה; נושאים שבשום אופן ובלי שום צידוק לא יתכן שבעלי סמכות ידונו בנושאים אינטימיים עם בני נוער – לשם כך יש יועצים ואנשי מקצוע.
2. הדגשת הצורך בשמירה על כללי ריחוק – שיחות במקום גלוי לעין ולאוזן, ויחסים קורקטיים בלי חריגה.
3. מישהי שאלה אותי מדוע אני מכנה את אותו אדם ‘רב’. עניתי לה שאני עדיין מכירה טובה על תורה שלמדתי משיעוריו, יחד עם הזעזוע ממעשיו הנוראיים. אבל יותר מזה – חשוב לי לא להימנע מן האמירה – הרב הטריד, הרב ניצל, כדי לשרש לחלוטין את האמירה הפוגעת בה נתקלתי לעיתים כאשר כבר ספרתי לכמה מחברותי את ההתרחשות – ‘לא יכול להיות, רב לא עושה דברים כאלה’. גם רב שאומר דברי אמת מחיי נפש, יכול לעשות מעשים מחרידים, שלא היינו רוצים שיעשו אף הנקלים והנבזים שבאדם.”

פורום תקנה (ע"ר 580519692)
עיצוב, בניה ותוכן: